"ציור הוא הישר שבין האמנויות. אין אפשרות לרמות. זה גם טוב וגם רע." - סלבדור דאלי
היוצר הנפלא של סדרת הספרים שרלוק הולמס, סיר ארתור קונאן דויל האמין בגלגולי נשמות, רוחות רפאים וכמעט בכל מה שקשור לעולם הפרא-נורמלי, עד כדי כך שהוא הסביר שיש ביכולתו לצלם את דמויותיהן של המתים וכתב על הנושא ספר. בין כתיבת הספרים על הבלש המפורסם ב-1898 הוא הצטרף לאגודות התרות אחר רוחות רפאים, והשתייך לקבוצת אנשים הטוענים שיש ביכולתם לתקשר בין אנשים חיים לבין אנשים מתים. בדרך כלל אלו שפנו לעזרתם של המתקשרים היו בני משפחה כמו הילדים של…והאחים של…
דויל שהיה חובב צילום ונהנה מאוד להתעסק בהמצאה החדשה שהתפתחה באותן השנים כתב בספרו על צילום כיצד הוא לוכד את הרוחות של המתים באמצעות המצלמה ואיך זה מקבל ביטוי בצילומים שלו. טוב..צריך לומר ביושר שהקשר בין מתים או תמותה לבין צילום ותיעוד בכלל בחברה האנושית הוא הדוק עוד מראשית המצאת הצילום. אפשר לראות זאת בתיעוד במוזיאונים השונים המנציחים את ההיסטוריה כמו התפשטות של מחלות או תמונות מטקסי קבורה של נסיכים ובני מלוכה או של ראשי מדינות. תיעוד של מוות הולך אחורה עוד לימי הפרעונים ואף לפניהם, וגם היום אנחנו נזכרים ביקרים לנו והקרובים אלינו באמצעות תמונות המזכירות לנו רגעים שונים עם היקרים לנו.
אחד הסיפורים הידועים לקשר שבין תמותה לצילום הוא הסיפור על וויליאם ממלאר, שהיה חובב צילום והשתעשע רבות עם הטכנולוגיה החדשה שהתפתחה לה. יום אחד הוא צילם את עצמו ב-1861 בעיר בוסטון, ארה”ב, ופיתח בטעות את התמונה שלו על גבי תבנית שהיתה כבר בשימוש ועליה תועדה אישה נאה שאותה הוא צילם קודם לכן. התוצאה הסופית היא תמונה עם דיוקנו של ממלאר וברקע המטושטש תמונתה של האישה שצולמה עוד קודם לכן, ונראתה כמו רוח רפאים. התמונה הציתה את הדימיון של האנשים בסביבתו שסברו כי עלה בידו לתעד את רוחה של האישה. בעוד הוא צוחק על התמונה המשובשת בפני חבריו, היא התגלגלה בדרך לא דרך למגזין של קהילה המאמינה ברוחות ובעולם הבא. לא עבר זמן רב ובעקבות פרסום התמונה של אשת רוח הרפאים במגזין החלו לפנות אליו רבים, וממלאר הבין שניכרה מולו הזדמנות עסקית.
הלקוחות הגיעו וכל אחד מהם סיפר על כאבם האישי ועל הרצון שלהם לצלם את רוחו של יקירם המת. פעם היתה זו אמא שרצתה תמונה עם נשמתו של בנה אשר מת עוד בהיותו תינוק או בעל אלמן שהתגעגע לרעייתו. ממלאר מילא עבור האנשים את הריק הרגשי בדרך בזויה. הכמיהה שלהם למזור מכאבי המחסור והגעגוע, הצער והיעדרה של חמלה מהמציאות היומית הקשה.
לאחר כמה חודשים של תיעודים עם רוחות\נשמות של מתים, והשמועות על הצלם שמתקשר בין אנשים חיים למתים ומתעד אותם בתמונה אחת, הגיע לסדנת הצילום אדם שהיה ספקן מאוד. אחרי שסקר את הדוגמאות שממלאר הציג, הוא לפתע זיהה באחת התמונות את המכר שלו שחי בסמוך אליו, ממש כמה בניינים קרובים. אדם נוסף שהגיע אל ממלאר זיהה באחת התמונות את אשתו שחיה אתו, אך התברר לו שהיתה אורחת בסטודיו של ממלאר והוא צילם אותה כדי שיוכל להציג אותה כרוח רפאים מצולמת. כך עוד כמה לקוחות הביכו את ממלאר, והוא נתפס בשקריו ונאלץ להודות שהטעה את הציבור. הוא הועמד למשפט על רמייה וכזב וגניבת כספים מאנשים. ההצלחה שלו היתה כבירה: רק לשם המחשה עד כמה הוא הצליח להתפרסם - מארי טוד לינקולן, אלמנתו של נשיא ארה”ב, אברהם לינקולן, הגיעה לסטודיו של ממלאר שיצלם אותה ואת בעלה המנוח המת. התמונה שלה ושל הנשיא שנרצח כרוח רפאים שקופה היתה התמונה האחרונה שלה.
ממלאר שיחק בטכנולוגיה שעמדה להציף את העולם ולכבוש אותו, והסיפור על ממלאר ממחיש את היצירתיות שהצילום איפשר לאנשים רבים. אולם, באותה התקופה התפתחות טכנולוגיית הצילום איימה על גילדת הציירים המקצועיים, אשר סברו שהצילום עשוי להותיר אותם חסרי עבודה. הצייר הצרפתי, פול דלארוש, ניבא שתחום הציור ב-1840 כפי שהוא ימות. לא יהיו עוד ציירים. זעקתו לעתיד הציור קיבלה ביטוי לאחר שנחשף לדאגרוטיפ - שהוא חלק אחד מתהליכי הצילום המתקדמים. כמובן שהוא טעה.
דלארוש שתיעד וצייר דמויות מפורסמות וענקי עולם כמו את נפוליאון או את פיוטר הגדול חטף סביר להניח תחושת חרדה נוכח מה שראה בתחום התפתחות הצילום הראשוני באותן השנים. רק תחשבו על העומק וההתבוננות, שעות ההכנה, התרגול, האימון, ההקדשה היומית במשך שנים רבות הנדרשות להגיע לדיוק על גבי תבניות הציור הכוללות התאמת צבעים, גדלים, סוגי חומרים ועוד כדי להגיע לתוצאה המציגה באופן מושלם כמעט דמויות בצורה המציאותית. מלאכה שאינה נגמרת…אך, עשויה להגיע לקיצה בשל ההתפתחות הטכנולוגית שעשויה לבצע את אותו הדבר בכמה דקות בלבד.
אבל, הצילום לא הרג את האמנות אלא כמו שאומרים בהיי-טק יצר טכנולוגיה משבשת, והמשמעות היא כמו שהמכוניות “הרגו” את בעלי הסוסים והמרכבות אך, יצרו תנועה חדשה בעולם ושיחררו את העניים והאביונים לנוע למרחקים אחר הזדמנויות תעסוקה חדשות, הצילום יצר דרך חדשה לאומנות. בואו תסתכלו על מה שקורה היום - תערוכות צילום נפוצות ורבות הן לצד תערוכות ציור. קחו לדוגמה את אנדי וורהול או ג’קסון פולוק שהתפרסמו על רקע הטכנולוגיה של טלוויזיה, וידאו וצילום בפילם, ורק לאחרונה סיבוב ההופעות של האמנית יאיו קוסמה שטף את ישראל כחלק מסיבוב עולמי, המשלב אומנות ציור, צילום, וידאו ועוד.
למעשה, חלק מהאמנים של ימינו משתמש בצילום, תיעוד, קטעי וידאו ועוד כדי להרחיב את הדרך שבה הם יכולים לבטא את המסרים והמחשבות שלהם. הצילום שיחרר את האמנים מהמרדף אחר חומרי גלם יקרים והעניק להם יותר כלים במחיר נמוך יותר, ופתח עבור אנשים רבים יותר אפשרויות שונות בתחום זה.
אם נוכל ללמוד משהו מהדפוס שבו טכנולוגיות מתפתחות, אנו צופים כעת בהתפתחותה של טכנולוגיית ה-AI ורואים את מה שדלארוש ראה, דאגרוטיפ, שהוא השלב של התפתחות התחום, שאמנם ישבש לאנשים בעלי יכולות גבוהות בתחומים שונים את דרכי העבודה שהורגלו להן במשך שנים, אך, יאפשר לרבים יותר להפיק מעצמם בצורה טובה יותר ולהיות יעילים פי כמה. אפשר לחשוב על טכנולוגיית ה-AI בדיוק כשם שאנו עברנו מכיבוס בגדים בידיים ליד גדת הנהר אל מכונות הכביסה המהירות והיעילות. עידן האבן הסתיים לא מפני שנגמרו האבנים, כי אם משום שהחלופה היתה טובה יותר. האינטליגנציה של האומנות מצויה במוחם של אנשים, והיצירתיות מופיעה כהפתעה, שכן, בני אדם בשונה ממחשבים - AI - אינם יצורים בינאריים.
תודה על הקריאה ! אם אהבתם אתם מוזמנים ללחוץ לייק ולשתף לאחרים.